לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, התקיימו האמנים בשוליה של הציוויליזציה. נביאים. שוטים. גולים. כופרים. רק לרגע מודרני קצר האמינו שיוכלו להשתייך באמת. לאומות. למוסדות. לעולם. הרגע הזה מגיע אל קצו. ככל שהסדר העולמי משתנה תחת רגלינו—דרך מלחמה, רצח עם, קריסתן של דמוקרטיות וחזיתות מוסריות חדשות—מופיעה דמות אמנותית חדשה. לא מתוך בחירה, אלא מתוך חרם.

אלה הם הבויקוטבלס.

אמנים ישראלים, יהודים, ציונים—או אמנים שעבורם שמות אלה חדלו מלתפקד כזהויות מובחנות והפכו לסימן אחד, בר-החלפה. ההיסטוריות שלהם שונות. הפוליטיקות שלהם שונות. שמותיהם שונים. אולם בעיני החרם הם הופכים לדמות אחת, לגוף אחד, להאשמה אחת.

מוחרמים בחוץ. זרים בבית. נטושים בידי ההיסטוריה. נותרים לנפשותיהם. אלא שמה שנראה בתחילה כהפקעה, מתגלה כסוכנות חדשה. משוחררים מחובת ההשתייכות, הייצוג והלגיטימציה הפוליטית, הבויקוטבלס שוכנים בלימבו מוסרי שאין דומה לו. כאן, ההדרה נעשית למרחק. המרחק נעשה לדמיון.

במרחב המושהה הזה, הדרמטורגיה של האנטישמיות, הטרגדיה של הלאומיות היהודית, והפרדוקסים הבלתי פתורים של הפוליטיקה, התרבות והזהות, נעשים חומר לחקירה במקום דוקטרינות שיש להציג ולבצע. הבדיון משיב לעצמו את האוטונומיה שלו. האמנות חדלה להמחיש אידיומים פוליטיים, ומתחילה לחשוף את גבולותיהם.

הבויקוטבלס נעים בין חורבותיהן של השפות הפוליטיות שהתעייפו. הם אינם שייכים באמת לשום מחנה, ולכן מסוגלים להציץ במה שכל ציוויליזציה מבקשת להסתיר: שהזהות, הספקטקל והוודאות המוסרית שבריריים מכפי שהם נדמים. אין הם נושאים נבואה. רק הזמנה. אני בויקוטבילי. ואתה?

הבויקוטבלס אינם אחרוני מגיניו של עולם הולך ונעלם. הם הראשונים לחקור מצב אמנותי שנמצא מחדש—מצב שבו ההדרה נעשית למקור של דמיון, הפרדוקס הופך לשיטה, והאמנות שבה ומגלה את יכולתה לחקור, לערער ולשנות את הפוליטי, במקום רק להופיע אותו.